לצילום תפקיד חשוב בבניית מערך ביקורתי בחברה ובאמנות. בעולם המערבי קיבל ממד זה של הצילום משנה תוקף כבר בשנות השבעים, תוך עיסוק בנושאים חברתיים-פוליטיים מחד ואסתטיים-פורמליסטיים מאידך. התפתחות הביקורת הפוסט-מודרניסטית הוסיפה משמעויות נוספות לאפיון זה של הצילום. בישראל נשאר התפקיד בעיקר בידי הצילום הז'ורנליסטי או בתחומי האמנות הפלסטית, למשל – "פעולות" שביצעו אמנים מחוץ לחללי המוזיאון ותעדו בעזרת המצלמה [1].
הממסד האמנותי בישראל לא עודד את התפתחותה של מגמה זו, למעט תערוכות מסוג "אמן-חברה-אמן" [2]. תערוכות קבוצתיות בצילום שהתקיימו בישראל עד סוף שנות ה-70 [3] נמנעו מלטפל בנושאים שנשאו אופי ביקורתי ואוונגרדי. מחלקות הצילום בבתי הספר לאמנות טיפחו בעיקר חשיבה אסתטית ונגיעה באיכויות "ציוריות" של המדיום. רק בסוף שנות ה-80 החל כוחו הביקורתי של הצילום לבוא לידי ביטוי אצל צלמים ישראלים – בעיקר בחללי תצוגה חוץ ממסדיים [4].
התערוכה טווח הריאליזם מבקשת להאיר את הממד הביקורתי בצילום הישראלי דרך טיפולו בנושאים סוציולוגיים, פוליטיים, אקולוגיים, אורבניים ואסתטיים, בצורה ישירה או מושגית. כדי להבליט פן זה מועדף בתערוכה דגם איסוף ותלייה אלטרנטיבי על פני זה המודרניסטי. נעדרת כאן החלוקה המקובלת לפי סגנונות, נושאים וכדומה. ההשראה, היא בין היתר, באופני האיסוף והתלייה שהיו נהוגים עד המאה ה-19 (מיון וארגון לא היררכיים) [5] ובדגם האוטופי – ה"מוזיאון ללא קירות" של אנדרה מאלרו [6] (Museum Wuthout Walls).
| | | | הערות | | |
1. לדוגמה, פנחס כהן גן, "נגיעה בגבול", 1974 ו"להיות פליט, מחנה פליטים יריחו", 1974; מיכה אולמן, "החלפת אדמות, מבצע מצר-מסר", 1972; מיכל נאמן, "העיניים של המדינה", 1974 ועוד.
2. מוזיאון תל-אביב לאמנות, אוצרת – שרה בריטברג, 1978.
3. לדוגמה, "מצב, צלמים ישראליים 74", מוזיאון ישראל, ירושלים, אוצרים – מיכה בר-עם ומארק שפס, 1974.
4. לדוגמה, תערוכת "תמונת מצב", גלריה ראפ, 1988, אוצרים – איתן הלל ודוד ריב, "צלמים נגד היד החזקה", גלריה קמרה אובסקורה, 1988, יזמים ומארגנים – שוקה גלוטמן, בועז טל, יעל לוטן; "מעבר לקו, צלמי עיתונות בישראל מתעדים את ההתקוממות הפלשתינית", גלריה עמי שטייניץ, אוצר – עמי שטייניץ, ינואר 1992; "ירוק-זית", גלריה בוגרשוב, אוצרת – אריאלה אזולאי, פברואר 1992.
5. התערוכה הראשונה של האימפרסיוניסטיים (1874) לדוגמה, שהתקיימה בסטודיו הישן של נאדר ב- Boulevard des Capucines, קראה תיגר, בין היתר, על צורת התלייה ה"ויקטוריאניטת" המקובלת (מרובדת וצפופה). העבודות נתלו בתערוכה בשתי שורות בלבד – העבודות הגדולות בשורה העליונה – ומיקומן בשורה היה אקראי. הסדר היה אלפאביתי, כשהאות ההתחלתית נקבעה בהגרלה.
Martha Ward, "Impressionist installations and private exhibition", Art Bulletin, New York, p. 603, December 1991
6. ראה:Andre Malraux, "Museum without walls", The Voices of Silence, Paladin. St. Albans, 1974
| | |
| | | |  | | אריאן ליטמן-כהן, הזמנה למסע, 1993 (פרט) | | |  | | גליה גור-זאב, ארכיטיפ, 1993 | | |  | | שוש קורמוש, לא כותרת , 1992
באדיבות גלריה גורדון | | |  | | כריכת דפדפת התערוכה | | |  | | האמנים בתערוכה | | |
|
ביוגרפיה + תערוכות, קטלוגים וספרים
)
)
)
)
)
