"צלמות במרחב הפרטי/צלמות במרחב הציבורי", חמישים שנות אמנות נשים בארץ ישראל – 1920-1970, עורכת: ד"ר רות מרקוס, הקיבוץ המאוחד, סידרת מגדרים, 2008
הפרק עוסק בפועלן של נשים צלמות בין שנות העשרים לשנות השבעים של המאה העשרים שהודרו מהשיח המרכזי. אף שעשייתן הייתה עשירה ומשמעותית ואף שחלקן פעלו מתוך ראייה מתקדמת ופורצת דרך רובן לא היו חלק מה"מיין סטרים" האמנותי ובמהלך השנים הן נשכחו. הפרק מבקש לרכז ולחשוף לראשונה את מרבית הצלמות שיצרו בתקופה, את יצירתן ואת פעילותן הציבורית. חשוב לציין כי מרבית העשייה הממוסדת בשטח הצילום בתקופה הנדונה הייתה של גברים, וכי הצלמות פעלו בשוליה של עשייה זו. כמו כן, מרבית הארכיונים של הצלמות לא נשמרו או הושמדו על ידי הצלמות עצמן או על ידי בני משפחה, שלא הכירו בחשיבות החומר. עובדה זו מצביעה במידה רבה על מעמדן של נשים בחברה בכלל ובשטח הצילום בפרט. בנוסף לכך, הצילום בכללותו זכה בתקופה למעמד פחות ערך, ולפיכך לא נחקר או הוצג, עובדה שתרמה אף היא להשכחתן.
פעילותן של צלמות בעשורים שקדמו לקום המדינה ובשני העשורים הראשונים לקיומה הייתה מגוונת, רבת פנים וקשה לקִטלוג תחת קטגוריות מובחנות. חלקן עבדו במרחב הציבורי הממסדי (למשל בשיתוף פעולה עם המוסדות הלאומיים), חלקן פעלו במרחב הציבורי הבלתי ממוסד (למשל ב"בצלאל", בהתאחדות הצלמים המקצועיים, בצילום מסחרי, בצילום דיוקנאות ובהוצאות ספרים) וחלקן עסקו בצילום אישי או ב"צילום אמנותי". מספר צלמות חשובות ומרכזיות פעלו בארץ רק במשך תקופה מסוימת. הסיבות לעזיבתן אינן ברורות, אך הופעתן הקצרה הטביעה חותם בשדה הצילום, גם אם נשכחה במהלך השנים.
צלמות שונות שעשייתן הייתה פורצת דרך, שיתפו פעולה עם גופים שונים, רובם אינם ממסדיים, או היו חלק מהתארגנויות של צלמים ששאפו לשנות ולהשפיע על שדה הצילום בארץ. לו לנדאוור (Landauer) למשל, ניסתה להקים בשנות הארבעים מחלקה לצילום ב"בצלאל" וליזלוטה גז'בינה (Grschebina) הייתה ממקימי התאחדות הצלמים המקצועיים בארץ-ישראל (Palestine Professional Photographers' Association, PPPA), ולקחה חלק במאבק שארגנו הצלמים נגד מחלקות התעמולה של המוסדות הלאומיים, אשר ניסו להפקיע את זכויותיהם (למשל בנושא זכויות היוצרים). לעומתן, היו צלמות שהביוגרפיה האישית שלהן, שהובילה אותן לבחור במדיום של הצילום, הייתה חריגה וייחודית, והיא מלמדת על רוח מהפכנית ועל תעצומות נפש. כך למשל, ציפורה דוד (David) מרדה באורח החיים היהודי המסורתי והאדוק, אימצה השקפת עולם ליברלית ולחמה למען חירותה האישית ולמען עצמאותה הכלכלית ואסתר זמצקי (Zametski) הייתה פעילה בארגון נשים לשוויון זכויות בפתח תקווה באמצע שנות השלושים. אלן אאורבך (רוזנברג) שלמדה צילום בברלין עם וולטר פטהרנס (לימים מורה בבאוהאוס, דסאו) והקימה סטודיו לצילום עם גרטה שטרן(רינגל ופיט), בתקופת פועלה הקצרה בארץ עבדה עבור ויצו ואף הקימה סטודיו פרטיי לצילום ילדים (אישון).
השאלה המרכזית שהטרידה אותי בסיומו של המחקר אודות עבודתן של צלמות בין שנות העשרים לשנות השבעים של המאה העשרים היא האם ניתן להחזיר את הצלמות ואת פועלן אל ספר דברי הימים של תולדות הצילום המקומי בלי לכלוא אותן ב"עזרת נשים" חדשה, דהיינו בלי לשעתק את התפיסות שבגינן הודרו נשים מעל במת ההיסטוריה, והאם ניתן להרחיב את הדיון אודותיהן אל מעבר לעשייתן בזירה הגברית. האם ניתן לכתוב אודות עבודתן של הצלמות בלי לגרום להדרה נוספת על זו שכבר חוו? אני מאמינה כי לא ניתן לערוך דיון מגדרי בעבודתן של צלמות לפני שחושפים את קולן ומאירים את סיפורן, ותקוותי היא כי מחקרים עתידיים יצליחו להשלים חלקים בפאזל החסר.
ביוגרפיה + תערוכות, קטלוגים וספרים
)
)
)
