מסע הציד: מבט חזותי כל ארכיונים מעזה המוחזקים בידי ישראל. עזה: מקום ודימוי במרחב הישראלי. עורכים עמרי בן יהודה ודותן הלוי. ישראל: הוצאת גמא. 2023
"אוצרות שלל שנלקחו (ושנלקחים) בצורה רשמית ומתוכננת על-ידי צבאות בשעת מלחמה או בידי כוחות קולוניאליים כחלק ממדיניות שליטה, כמו גם ביזה על-ידי יחידים אשר הפנימו את יחסי הכוח בעיתות אלה, נתפסים בחברה הכובשת כסמלי ניצחון. בין שאלו כלי נשק של הצד המובס המוצגים במצעדים, תערוכות ואנדרטאות, ובין שאלו אוצרות תרבות, היסטוריה וידע מגופים ציבורים או מאנשים פרטיים שהוצגו בירידים קולוניאליים או (מוצגים עדיין) במוזאונים, הם משקפים את הכנעת הצד המנוצח. כמו היו החיילים "ציידים" השבים מן השדה ובשר החיות שנלכדו בידם, או אבירים ימי ביניימיים היוצאים להביא את "גביעי הניצחון" של המדינה הנכבשת או המנוצחת, לתצוגת השלל במרחב תפקיד של סימול יחסי הכוח. לעומת מוזאונים, ארכיונים קולוניאליים מחזיקים בעיקר את ההיסטוריה של הכובש ושל הכיבוש אך לעיתים גם אוצרות ידע וארכיונים של הילידים... המאמר עוקב אחר שני ״ארכיונים חסרים״ שנלקחו שלל בעזה ובסביבתה בצורה מאורגנת בידי כוחות צבאיים ציוניים, ולאחר מכן ישראליים, בשנות הארבעים והחמישים של המאה העשרים, תוך התמקדות בייצוגים החזותיים שהם אוצרים. הראשון שייך, כאמור, לסניף מחוז עזה של ארגון א-נג׳אדה. האוסף נפתח לעיון הציבור בארכיון "ההגנה" בתל אביב בשנת 2009. הארכיון השני שאדון בו הוא ארכיון משפחתי שנלקח שלל במהלך כיבוש עזה בשנת 1956 מביתו של איש הציבור הפלסטיני רשאד א-שווא. הארכיון הפרטי הזה מאוחסן ככל הנראה באחד מהארכיונים הביטחוניים של ישראל, אולם נכון למועד כתיבת המאמר טרם קיבלתי אישור שהוא אכן עדיין קיים פיזית ולא הושמד. שני הארכיונים הללו, על אף חשיבותם ההיסטורית המשותפת כאוצרות עבר, תרבות והיסטוריה (ואף על פי שאמנת האג מ-1954 ואמנת אונסק״ו מ-1970 מגינות עליהם באותה מידה), שונים מאוד באופיים ובמהותם. האחד הוא גוף מסמכים רשמי וציבורי, והשני – משפחתי ופרטי. גם היחס ו"הטיפול" שזכו לו על-ידי הריבון הישראלי – האחד נפתח לעיון, והשני, לא רק שלא נפתח, אלא אף לא ידוע אם הוא עדיין מוחזק בידי ישראל או שמא הושמד – הופכים אותם לשני מקרי קצה המאפשרים לדון בנושא השלל הפלסטיני המוחזק בישראל בפרספקטיבה רחבה...."
ביוגרפיה + תערוכות, קטלוגים וספרים
)
